עמיקם-אריה אטינגר ז''ל

הדלקת נר

נולד בה' באייר תש"ח, 13/5/1948

נפטר לאחר השירות

בכ"ה בשבט תשפ"א, 7/2/2021

מקום קבורה: רעננה

הותיר: שתי בנות, נכדים ונינים

בן 72 בנפלו

קורות חיים

בנם של שולמית ויצחק. נולד אור לה' באייר תש"ח (13.5.1948). למחרת ביום ששי הוקמה המדינה, ושמו עמיקם ניתן לו לציון תקומתה של מדינת ישראל והכרזת עצמאותה ביום היוולדו. שמו השני, אריה, ניתן לו על שם דודו שנרצח בשואה על ידי הגרמנים ימ"ש.

עמיקם (עמי) גדל ברעננה. התחנך בבית ספר יסודי השייך למרכז החינוך העצמאי בהרצליה, המשיך ללמוד בישיבה קטנה "ישיבת השרון" ברמת השרון ובהמשך בישיבה הגדולה "תפארת הכרמל" בחיפה.

עמי היה נבון וחברותי, אופיו נוח ונעים. הצטיין בלימודיו, ואף זכה בפרס על חיבור תורני מהמועצה הדתית בחיפה.

חברו לישיבה דוד לוין (נכדו של ר' אריה לוין) הציע לו לשידוך את קרובת משפחתו, אסתר גולדברנר מארצות הברית. השניים נישאו ביום ה' בטבת תש"ל (14.12.1969).

והקימו את ביתם בבני ברק. לאחר חתונתו, המשיך ללמוד בכולל בנתניה.

במרוצת השנים נולדו לזוג שתי בנות, שושנה וציפורה. עמי היה אב מסור לבנותיו, אהב אותן בכל ליבו ודאגתו לרווחת משפחתו עמדה כל העת לנגד עיניו, בכל מעשיו ופעולותיו.

עם הרחבת המשפחה ועל מנת לכלכל את ביתו בכבוד, עזב את לימודי הכולל והחליט להתגייס לצבא ובהמשך להשתלב בשוק העבודה. ביום 15.7.1973 התגייס עמי בן העשרים וחמש לצה"ל ושובץ לשירות בחיל התותחנים. כחלק מהכשרתו לתפקיד החל קורס בבסיס ההדרכה בצריפין.

חודשים ספורים לאחר גיוסו החלה מלחמת יום הכיפורים, בשבת י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973). לקראת המלחמה הוקם בחופזה גדוד בה"ד (בסיס הדרכה) 9, המבוסס על חיילי הבסיס בצריפין, ונשלח לגזרה הצפונית בליל שבת (כיפור), שם נלחמו כנגד האויב הסורי ברמת הגולן.

ביום שישי 12.10.1973, לאחר שהיוזמה לכיבוש תל-שמס בגולן נכשלה, נשלח כוח של סיירת מטכ"ל לחלץ את הנפגעים לפני שתרד החשכה, אלא שגם המחלצים נזקקו לעזרה של התותחנים. בסמוך לכניסת השבת, הסורים טיווחו את הסוללה של עמי. פקודת דילוג לא ניתנה, פגזי האויב פגעו בסוללה וגרמו לפגיעות קשות. שישה חיילים נהרגו ושמונה נפצעו, בהם עמי.

הוא נפגע קשות בראשו, וגם איבד את מאור עיניו. עבר שיקום ארוך בבית חולים "רמב"ם" בחיפה ולאחר מכן בבית החולים "לוינשטיין" ברעננה. בתום השיקום חזר למשפחתו בבני ברק. אחרי שהתגרש, בתחילת 1977 הוא עבר לבית הוריו ברעננה.

גישתו לחיים הייתה אופטימית ומלאת אמונה, קיבל את גורלו בהשלמה ולא נתן לפציעה ולנכות בעקבותיה לרפות את ידיו. סיפרו אוהביו: "האסון הנורא שקרה לעמי לא מוטט את רוחו. בשלווה האופיינית לו ובאמונה קיבל את הייסורים שעברו עליו באהבה. לא התלונן והתקיים בו הפתגם: 'צהלתו בפניו ואבלו בליבו' (חובות הלבבות, שער תשיעי - שער הפרישות ד').

בכל פעם שניגש אליו אדם להתעניין בשלומו, השיחה הייתה נשמעת בערך כך:

(ש) 'עמי, מה שלומך?' (ת) 'ברוך ה', מצוין'. (ש) 'אתה צריך משהו? יש משהו שאתה רוצה?' (ת) 'לא, לא, הכול טוב. אם נושמים - הכול בסדר'".

עמי גם סבל ממחלה חשוכת מרפא (תוצאת לוואי של הפציעה) שלא היה לרפואה להציע טיפול סביר לסובלים ממנה. ברבות השנים, עם התקדמות מדע הרפואה נמצא טיפול מתאים למחלה. הרופאה שטיפלה בו הציעה את דרך הטיפול החדשה, הטיפול הצליח והמחלה חלפה כלא הייתה. הרופאה המטפלת הייתה מרוצה מאוד מהעניין, פנתה אליו בסיפוק ואמרה: "זהו, סיימנו עם המחלה. מה עוד אני יכולה לעשות למענך?" עמי ענה מיד: "אני רוצה לראות".

עמי זכר הרבה ממה שלמד בנעוריו. כמו כן שמר על שגרה יומית, שכללה פעילות בשעות הבוקר במרכז שיקום נכי צה"ל ביפו. במסגרת זו כתב שירים רבים, המבטאים את רגשותיו ומאווייו:

"סיפור": "עזבתי את הישיבה / התגייסתי לצבא / עברתי טירונות / נהייתי תותחניסט / הלכתי למלחמה ולא באהבה / פגע בי פגז בינוני / אותו ירה אלמוני."

"אלוקי": "פתח את עיניי / שאראה מה עומד לפני / שאראה את הכול כי את זה אני צריך / אני לא יודע מה אני מפסיד / אבל ודאי אהיה שמח מתמיד."

"עצב": "נולדנו בשביל לשמוח / העצב לא טוב. / את העצב צריך לשכוח / שיהיה לנו, אך לא קרוב / שלא נזכה בו לרוב."

"עוד נושמים": "המצב די טוב עוד נושמים / מי ששומר עלינו זה אלוקים / לעדי עד ישמור עלינו / שלא תגווע ( תפסיק) נשימתנו."

"הייתי רוצה": "הייתי רוצה להיות למדן / לתת תשובות לכל דבר./ שתהיה לי עבודה משמעותית / שאסע לחו"ל ואוכל בבנות להביט. / הייתי רוצה להיות נשוי / וגם להיות עשיר – רצוי / וכמובן גם לראות / ונותר רק לקוות."

"הצבע השחור": "כל הדברים השחורים בעולם / כמו המכונית השחורה של חברת קדישא / כמו מודעות אבל שמדווחות על המתים / כל אלו הדברים השחורים בעולם / השחור החם טעמו לא טוב / קשה ושעיר לרוב / רק הכיפה השחורה / שומרת עלי מכל רע."

"אילו הייתי נביא": "אילו הייתי חי בתקופת התנ"ך / הייתי בוודאי נביא / לבוש צנוע נראה כמו כולם / האדם העניו בעולם. / הייתי מייעץ לאנשים / עצות קדושות וטהורות / על פי דעת ה' הקדוש והטהור / שאותו הייתי מקבל בקדושה וטהרה / הייתי מעביר אליהם בחזרה./ אילו הייתי חי בתקופת התנ"ך / הייתי בוודאי נביא / לבוש צנוע נראה כמו כולם / האדם הכי עניו בעולם."

בנותיו של עמי העתיקו את חייהן לארצות הברית, שם הקימו משפחות מכובדות, והוא זכה להפוך סב לנכדים ולנינים. כך כתב בשיר "מפגש עם הנכד": "יהיה נחמד / לא אזיל דמעה, אבל אהיה במבוכה / הוא יהיה נרגש יותר ממני / הוא ירוץ אלי ויחבק אותי / ... אני אקרא לו בשמו / והוא יקרא לי סבא."

עמיקם אריה (עמי) אטינגר נפטר ביום כ"ה בשבט תשפ"א (7.2.2021). כבן שבעים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ברעננה-קלאוזנר. הותיר אחריו שתי בנות, נכדים ונינים.

על מצבתו כתבו אוהביו, בהתאם לאותיות שמו: "על עם ישראל נפשך חרפת, מאור עיניך וגופך הקרבת, יקר ואהוב היית, קנית חוכמה ונצרתה, מאור פנים נתת. / איתן נשארת באמונתך, רצה ה' קרבנך, יהי נצור זכרך, ה' יקום דמך".

אנו עושים כל מאמץ לדייק במידע המופיע, ומתנצלים אם אירעה טעות.
אם ברצונכם להעיר או לתקן פרטים בדף זה, אנא צרו קשר.

תפריט נגישות

גלעד לזכרם

עמיקם-אריה אטינגר ז''ל

קורות חיים