אודות העליה לארץ
על אותה דרך ארוכה ומיוסרת מספרת האלמנה, רבקה כהן:
"35 איש היינו על אוטו-משא. אחרי נסיעה של חצי שעה התקלקל האוטו וכל הלילה נשארנו בחוץ עם הילדים הקטנים. ירד גשם שוטף. לפנות בוקר המשכנו ברגל לכפר ערבי. ביום ראשון המשכנו לעיר רדה, שם נשארנו שלושה ימים, עד שלפתע הופיעו ארבעה שוטרים, אלה דרשו כי נחזור כלנו לצנעא מפני שחמותי לא מסרה לשלטונות את רכושה. נתנו להם שוחד כדי שיטענו שלא מצאו אותנו והניחו לנו להמשיך בדרכנו. חמישה ימים רכבנו על גבי חמורים אל עבר הגבול. משם נסענו במכונית עד עדן. האנגלים רצו להחזיר אותנו לתימן ואנו הסתתרנו מפניהם אצל ערביה תמורת כסף רב. כעבור חודש מצאו אותנו האנגלים וקיבצו את כולנו למחנה בלב המדבר, תחת סככות מחצלת. באותו מחנה חלו רבים בדיזינטריה וטיפוס. שליש מן הקבוצה מת. הבריטים שרפו את המחנה וגילחו אותנו, אפילו את גבות העינים גילחו. אחד לא הכיר את השני. ושוב העבירו אותנו למחנה אחר, רק אז פגשנו לראשונה שליחים של הסוכנות שטיפלו בנו. קיבלנו אוכל. החולים נשלחו לבית חולים בעדן. בקוצר רוח ציפינו לעליה ארצה. לבסוף הועלינו על אנית משא שלא היו בה כל סידורים סניטריים. במשך תשעה ימים הפלגנו עד לעיר סואץ. מסואץ נסענו ברכבת לחיפה ומשם למעברה ברמת-השרון. זה היה ב-1944. במעברה זרקו לנו אוהלים ואמרו שכל אחד יעמיד את האוהל שלו. הילדים והנשים הלכו לישון בבית הכנסת. כל משפחה קיבלה שתי לירות דמי כיס. למחרת בבוקר בא סדרן עבודה. התקבלנו לעבודה בגן ירק.
שלושה שבועות ירד גשם שוטף. האוהל נפל שלוש פעמים. נשארנו לגור באוהל שנה וחצי ובו ילדתי את בתי. אחרי שנה וחצי קיבלנו בית בשיכון פרץ ברעננה. יוסף בעלי עבד כל הימים, המשיך להיות חזן בבית הכנסת, ערך חתונות ובריתות, אנשים היו באים להתייעץ עמו בשאלות תורניות. אליו הגיעו גם מכתבים מתימן כתובים בכתב רש"י.
שאיפתו של בעלי היתה לפתוח מספרה, אלא שבינתיים גייסו אותו לשמירה ולעבודות ביצורים. זמן קצר לאחר הקמת המדינה קרה האסון - יוסף ז"ל נהרג ב-16 לחודש מאי בהתהפך עליו משאית.
שלושה חודשים אחרי מותו, נולד בנו הנושא את שמו.