מדברי אימו
אימו בתיה שירום מבכה את בנה יקירה ואומרת:
"גבי שלנו נכנס לצבא חצי שנה לפני הזמן. אני חתמתי לו. אני הסכמתי לכך. והוא סיים לפני הזמן... למחרת מותו הגיע מועד שחרורו. אז צריך היה ללכת לתל השומר ולהשתחרר. אפילו תיכנן מסיבה... כל מי שהזמינם לשמוח איתו, באו ללוויה... המונים באו. כמו חול ראיתי אותם. כל כך הרבה חברים שלא ידעתי עליהם. שלא פגשתי מעולם... גם חברה היתה לו אותה הזמין למסיבת שחרור, רצה שנכיר אותה... הרבה דברים לא ידעתי על בני גבריאל. פעם למשל, הוא אושפז במשך שבועיים בבית החולים רמב"ם בחיפה ואנחנו לא ידענו. גם אז קרה משהו בין שני כלי רכב. גבי נפצע ואושפז ולא רצה שנדע... שמר עלינו מפני צער. באותו יום שהלך לעולמו הייתה לי הרגשה רעה. זה היה יום ט' באב ואני לא עבדתי. גבי יצא בשש וחצי בבוקר מן הבסיס, תפס טרמפ ובדרך קרה מה שקרה ולי כל אותן שעות היתה הרגשה כל כך קשה. עד שבאו האנשים האלה, ארבעה גברים באו. חיפשו את בעלי... גבי שלנו היה רק בן 22 כשהחזיר את נשמתו לבורא."