תקופת השהות בקיבוץ
באחד ממכתביו אל הקיבוץ הוא כותב:
שמועות משמועות שונות באות ומספרות כי במשק שמח. כל דיכפין יצא ויתגייס, וחברת הנוער צהלה ושמחה על כי אין נוגש ודורש בלימודים... זקנים הפכו לצעירים וצעירים לבוגרים הפכו, מוכנים בכל עת לקפוץ מעל ראשו של האדון, החבר י"ש (ימח שמו) נאצר... מברכים אתכם בעבודה בריאה, חפירה פוריה, ושאר ברכות-חרום... אלא שבקשה אחת לי, אם אפשר, במטותא מכם: בערו נא את הקוצים, השקו את הדשא, וכסחוהו כסוח...
במכתב אחר, ברצותו להדגיש עד כמה רזה בגין התנאים, עד שבקושי אפשר להבחין בו, מתבטא דדי באופן ציורי:
...אם לא תראו אותי כשאחזור, תדעו שחזרתי, אלא פשוט לא רואים אותי...
על התקופה בצבא ובקיבוץ מספר חברו ג'יים:
יותר מכולם היה מתאמץ במסעות מפרכים, אך מעולם לא גילה זאת. תמיד היה חיוך נסוך על פניו, מעולם לא ראינוהו שבור או מדוכדך. עמד במאמצים שגברתנים לא עמדו בהם. תמיד היה עוזר לחברים ולא חסך מעצמו שום טורח, כדי שלא להכביד על אחרים. המרץ והמוראל הגבוה מאפיינים אותו...
ואחר-כך כשחזר לקיבוץ, שוב אותה דמות של דדי המפעיל והפעיל והמסור. מעולם לא זילזל בקטנות. לא שיחק כדורסל, אבל היה הראשון בגיוסים שנועדו להכשיר את המגרש והמשיך במלאכה עד שלא נראתה כמעט דמותו הצנומה. סיים לבדו את הבור שנקרא "הבור של דדי"... חדרו היה מרכז של "גרעין נתיב"... אחד החברים הציב אנדרטה לזכר דדי ליד מגרש הכדורגל...
את חלקו בקרב על ירושלים מתאר מוטה גור בספרו "הר הבית בידנו":
...מפקדו סיפר כי בפריצת החומה לירושלים הערבית נפצעו שני חיילים, שפעלו ליד מכונת הירייה. הם צעקו לעזרה ודדי חש מיד אליהם... כותב שר הבטחון דאז: "דוד ז"ל נפצע כאשר רץ לחלץ פצוע... הוא הראשון שנפל מעבר לחומה."
בו במקום הוקמה אנדרטה לזכרו ולזכרם של חבריו שנפלו באזור זה, ליד קבר שמעון הצדיק.