דברים לזכרו
הסיפור הזה הוא מסוג הסיפורים שלא תשמעו בטקסי יום הזיכרון.
הוא מאלו שנשארים אצלך במקום נסתר בראש, מפחד הבושה או החטא, סיפור שלא גדוש בפוליטקלי קורקט, רגישות או ציונות.
ב-19 ליולי 1994, סגרתי כמעט חודש בבינת ג'בל. שלחו אותי ועוד כעשרה לוחמים לתגבר פלוגה אחרת של הגדוד בלבנון.
פלוגת האם שלנו עסקה בפעילות מבצעית על ציר פילדלפי, רפיח.
היציאה לא הייתה באופק. בגלל שלא היינו חלק אורגני מהפלוגה בלבנון ובגלל שנשלחנו לעזור, יציאתנו נדחתה לסוף הסבב.
זה השלב בו כל אחד מאיתנו מצא מפלט מהמחשבות על הבית והחברה, על ידי פיתוח אפתיה למצב ולסביבה.
סוג של התנתקות ממה שהיה לך או יהיה. חיים של הווה טהור. אסקפיזם מזוכך. הישרדות נטו.
היינו ניגשים לפתוח ציר או לעשות טווס ומביטים בחיוך על הנוף הירוק בידיעה שאם כבר תפתח עלינו אש או שאיזה מטען יתפוצץ, לא בזבזנו את רגעינו האחרונים על הפחד.
הייתה תחושה של טיול שנתי יותר מאשר של יחידת קומנדו בסרט עם צ'אק נוריס.
היינו מנותקים, שואבים כוחות משגרת מוצב וחברים עם זיעה חמוצה.
לא היינו אנשים חושבים באותה תקופה. היינו קורבנות של גיל רך ומשחק אסטרטגי גדול מתפיסתנו.
בבוקר ה-19 ביולי המדובר, קרא לי הקצין האחראי ואמר לי להתארגן ליציאה מהירה עם חיילי.
היעד - קיבוץ יוטבתה.
יש לכם עשרים וארבע שעות לחתוך את כל הארץ מצפון לדרום וחזרה.
זוז!
שאלתי מדוע?
הוא אמר שהסמ"פ של הפלוגה שלנו ברפיח, גיא עובדיה, נהרג ממארב מחבלים על ציר פילדלפי.
בלב אמרתי פאק...
הודעתי לחיילים שיתארגנו ליציאה בזריזות.
משפשפים עם מברשת ברזל שמצאנו בנגמ"ש את הבוץ היבש על הנעליים.
בודקים שהנעצים שבכנפיים מכוסים שלא יעשה שריטות על החזה.
מחליפים תחתון לאחר שבועיים.
היינו מוכנים לשיירה לגבול ישראל.
ברגע הזה, כשאנחנו ממתינים לשיירה שתצא, עלתה בי המחשבה שהעלתה חיוך על פניי.
חיוך אסור.
זו היא הזדמנות נפלאה לראות את חברה שלי.
זאת שבדיעבד סגרנו שלוש וחצי שנים.
זו שליוותה אותי בכל ריתוק, אימון או קו.
זו שאהבתי.
חששתי שמשהו ממחשבותיי ידלוף מקצוות פי או האור בעיני לאחד מחיילי.
התקשרתי אליה וקבענו שנאסוף אותה מרכבת צפון בדרך ליוטבתה.
היא הגיעה. יפה ורגישה יותר ממה שזכרתי. עמדה בין הרציפים בתחנה.
נסענו, לא דיברנו הרבה. טיולית בלי מזגן הצבא תרם. חלונות פתוחים, יולי, שלוש וחצי שעות של שקט, כביש הערבה.
הגענו לחדר האוכל הממוזג. מעדני יוטבתה חיכו לנו קרים ומשכרים.
ליווינו את המשפחה של גיא והארון בדרך לבית הקברות הקטן.
היו שם שירים מבידורית, כאלה שנוגעים, כאלו שיש בקיבוצים.
היו הרים אדומים עצומים באופק, בסוף המדבר.
לא זכורים לי רגעים כה פסטורליים בחיי.
עמדתי מחוץ למעגל. צופה מהצד. חברה שלי הייתה עמוק בפנים.
היא בכתה כשמצאתי אותה בסוף. לי לא היו משקפי שמש אז לא הרשתי לעצמי.
טעות.
אהבתי אותה יותר.
חזרתי ללבנון ביום שאחרי.
רק עכשיו, אחרי כמעט 13 שנה, אני יכול לומר כמעט בוודאות, שגיא עובדיה, הבחור המצחיק ביותר בחטיבת הנחל לדורותיה, זה שתמיד הזכיר לי את אברי גלעד ואף פעם לא מצאתי את הרגע הנכון לומר לו את זה. בעצם שמח לדעת שבזכותו ידעתי כמה רגעים של שימחה בכל העצב הנורא.
כמה רגעים זכים של אהבה.
ואם אתה שם למעלה מתחבר לשכן ברשת האלחוטית וגולש כאן לקפה של הבראנג'ה, הייתי רוצה לומר לך תודה.
כבר לא מתנצל. יודע שכנראה לא היית פועל אחרת אם היית שם במקומי.
נזכר בך היום.
גם בחיוך המבויש של עודד גולומב מניר דוד, המ"פ של אותה פלוגה שנהרג שנים אחר כך במילואים בחומת מגן בקרב בג'נין.וגם את החיוך מלא החיים של אלון יבלקוביץ', חיל וחובש בפלוגה, שנהרג לאחר שנים בפעילות מבצעית בשב"כ.
יש עוד מספר אנשים שאשאיר לעצמי היום.יום הזיכרון.
גיא עובדיה