מדברי חברו
על שמעון מספר חברו הטוב צחי רימון:
"הייתי תלמיד כיתה ט' בתיכון אוסטרובסקי, כששמעון חזר לרעננה מירושלים והצטרף לכתתי. ידעתי שמשפחתו עברה אסון קשה, שערתי שלשמעון, היה אז בגיל הנעורים, לא קל לשוב לחיים תקינים ובכל זאת, מבחינתי הוא היה ממש גיבור. הצליח להתאושש. שמעון ידע ליצור קשר מצויין עם חברים בתנועה, היה חברותי ומאוד פתוח, יחד יצאנו לטיולים רבים, בילינו על שפת הים או בחברת ידידים ברעננה. לא היינו צעירים של דיסקוטקים, עובדה שהעדפנו לצאת לגרעין ולנח"ל. למרות שאת שמעון הגבילה מחלת האסטמה, הוא תמיד יצא אתנו, שום עבודה לא הרתיעה אותו. בשנת 1980 אחרי הטירונות, הלכנו יחד ל"האחזות רימונים" על כביש רמאללה-יריחו, האחזות על גב ההר למול הבקעה. הוא ואני גרנו באותו החדר ואיתנו גם ישראל פסקל וירון ארנדט מרעננה. היינו רביעיה של חברים טובים. בטירונות עבר שמעון קורס מקצועי. בצבא, בגדוד 50 של הנח"ל, הוא עסק בתפקידים לא קרביים ובקבוץ נתיב הל"ה עבד בעיקר במטעי האפרסקים והתפוחים, אהב את העבודה ואני יודע שהיה מאושר בה.
בשנת 1982 עזב שמעון את הקבוץ בחזרה העירה. אז נסע למשך זמן ארוך עם שני חברים לחו"ל וכשחזר סיפר אינסוף סיפורים על חוויות בקוטב הצפוני, על פסטיבלי זמר, על שיט באוניות וטיולי טרמפים. אני זוכר את שמעון חברי כאדם חברותי והגון, שמעולם לא שמר טינה לאיש - וזה בלי מליצות. הוא אהב מסיבות עם החב'רה, אהב לרקוד ואהב כדורגל. על מותו נודע לי כשהייתי בקיבוץ. זו היתה בשורה איומה...