דברים במלאות 10 שנים לנופלו
איתי,
10 שנים זה כשנות דור. זה כל כך הרבה זמן. בזמן הזה שחלף, השמש זרחה 3650 פעם. אבל אפילו קרן אור אחת, קלושה , חיוורת, לא בעבורך.
בזמן הזה חבריך בגרו. העשירו חייהם בשנים. כאבו, שמחו, אהבו, הדאיגו, דאגו. ואתה נשארת, איתי שלנו, צעיר. צעיר לנצח.
בביתי ישנן תמונות ספורות שלך שמצאתי לאחר אותו לילה ארור. התלבטתי, האם להביאם להוריך. לא ידעתי כיצד לנהוג. ולבסוף הם נשארו ברשותי. מידי פעם אני מתבוננת בהם. באחת, אתה ילד רך בשנים, יפה כל כך, עם מבט של: נו טוב אמא, אם זה חשוב לך אעמוד כאן עם המשפחה ואנסה גם לחייך ואתה נראה בה רחוק, רחוק כל כך. בתמונה האחרת אתה נראה כל כך שמח ומאושר כמו אין מחר. ולך באמת לא היה מחר.
ואנו כאן בעמק הבכא, נושאים בכאב את המחר שנלקח ממך. ובכל חג אני עסוקה במחשבה היכן היית יכול להיות כעת. בשנה הראשונה: אולי קצין? אולי חוגג את השיחרור. בשנה השניה: אולי באיזו מדינה בדרום אמריקה עם תרמיל על הגב? בשנה השלישית: אולי סטודנט. בטח מצטיין. כי אתה אדלר, לא? וכך הלאה והלאה, מחשבות ללא תוחלת. כי אתה כאן צעיר לנצח.
איתי אני מתגעגעת אליך. ילד צעיר ויפה ומנסה כמיטב הבנתי להיות עם הוריך. ודע לך שאחותך והוריך כל כך אמיצים שהיית גאה בהם. אני אבוא לכאן כל עוד אוכל, זה לא הרבה, אבל זה מה שדודה יכולה לעשות כשנקטף באחת פרח מגינת משפחתה.
10 שנים זה כשנות דור. זה כל כך הרבה זמן. זמן לכעס, לתיסכול, לערגה, לבכי, לתחושה עזה של חוסר אונים.
אפרד ממך, בזו הפעם, איתי, בשירו של ביאליק "הספד אישי".
היה איש וראו איננו עוד
קודם זמנו מת האיש הזה
ושירת חייו באמצע נפסקה
וצר, עוד מזמור אחד היה לו
והנה, אבד המזמור לעד
אבד לעד.
לו רק זכינו לראותך איש, איתי עלם צעיר ויפה.