מאת קרן - משקי"ת החינוך של הצוות
פבר' 1998
איתי,
שנים עשר חודשים
שלוש מאות שישים וחמישה ימים
ומיליוני רגעים בהם החיוך שלך לא עוזב את מחשבותי.
שנתיים וחצי אני חוזרת אחורנית במחשבותיי ונזכרת בי, מש"קית חינוך חדשה וצעירה מגיעה לפלוגה, אפריל 96', מבצע "ענבי זעם" בלבנון ואחד הסיבובים הראשונים שלי במוצב - מבטינו מצטלבים. כבר בהצעה חפוזה לתוך המכולה שלכם - של "צוות גיורא" ניתן היה להבחין מי עמד לו שם במרכז, בין מיטות הברזל והקיטבקים המאובקים, מאגד את כולם מסביבו במבט התמים שלך כשעל פניך החיוך הזה, החיוך הממיס הזה שפרוש לך מאוזן לאוזן. חיוך ששמור רק לך וכמעט לא עזב את פניך בכל אותה שנה שליוויתי אתכם ברדתכם במסלול הארוך והקשה.
"גארפילד" קרא לך דותן פעם, "תראי את הגארפילד הזה" אמר יל המפק"צ שלך יום אחד, בשעה שהתבוננו ממרחק בצוות ותפס את עצמו מרוב צחוק מאיזה משפט שאמרת.
בפעם הראשונה שאני הבחנתי באותה היכולת הנהדרת הזו שלך, היתה, כשצילמתי אתכם לסרט היחידה בנובמבר 1996. ירדתם מהמיניבוס שהחזיר אתכם ממארב בלבנון למוצב "צורית" - סחוטים מעייפות, מחכים כבר לעלות למטבח לפריסה שהוכנה לכם ולמקלחת החמה שתבוא אחר-כך, ואתה, לוקח את הזמן, נעמד מולי בביטחון האופייני לך ובנשימה אחת מספר לי ש"חיסלת שני מחבלים והשלישי היה לך על הכוונת" - שוב כל הצוות מסביבך והפעם גם אני - צוחקים.
זו היתה המשימה שלך - לוחם, ואילו המשימה שלי, מש"קית חינוך, היתה להכין לכם ערב לט"ו בשבט בחידון מאולתר במחסנים של בית-ליד מול צוות צחי הפגנת גם את כישרון השירה שלך! כשהמשימה הפעם היתה לשיר שיר לט"ו בשבט במנגינת "יונתן הקטן" והיא הוטלה על אחר - הצוות פה אחד הסכים במין החלטה שאין עליה עוררין - איתי ישיר! ואכן אתה עשית את זה, הצוות זכה, והפרס שלכם!
באותו היום, אחר הצהריים, התכנסתם לשיחת צוות, דותן הודיע לכם שאתם עולים לחודש לבופור. יצאת מהשיחה, היית מבולבל, כולכם הייתם, אבל ידעתם שזה מה שאתם צריכים לעשות ותעשו את זה בדרך הטובה ביותר. עשרים ושלושה בינואר - ט"ו בשבט ואיך נציין את החג אם לא ניטע שתילים? לקחתם אחד אחד את הפרחים מהארגז, בחרת לך ראשון את הפרח הכי ורוד ודאגת למקום הכי פינתי בגינה כדי שתדע בדיוק לאן לחזור ובאיזה שתיל לטפל, שתלת אותו טוב טוב בקרקע וקראת לי "את רואה?" אמרת, "זה השתיל שלי. רגע אני צריך לתת לו שם, איך נקרא לו?" ניסינו לחפש שמות, בסוף החלטת שאם שתלנו פרחים מסוג לוע הארי תקרא לו "לביא" כן, זה השם של הפרח שלי, לביא, ומעכשיו תסתכלי עליו טוב טוב - את אחראית לטפל בו, כי את יודעת, אני עולה ללבנון...
איתי, אני לא רוצה לקיים את ההבטחה הזאת אבל אני מוצאת את עצמי כל פעם מתקשרת לבית ליד ומוודאת שהגינה של צוות דותן במקומה, אני לא רוצה לשבת ולהיזכר בתקופה ההיא עם הצוות בבאליש ובאל-פוראן, אני רוצה להמשיך לצלם אתכם ולתלות את התמונות האלה על פלקאט ענקי בטקס סוף המסלול שלכם ולא לשים אותן להוריך באלבומים.
אני רוצה להמשיך ולשבת איתכם ביחד כמו אז במכולה בצורית ולשיר, פשוט לשיר...
אבל את המנגינה הזאת מישהו דאג להפסיק.
לפני שנה.
שנים עשר חודשים
שלוש מאות שישים וחמישה ימים.
ואני לא מפסיקה להתגעגע.
קרן.