הספד מאת מיכל - פברואר 1997
אית'קה הקטן שלי
כל כך הרבה פעמים חשבתי על זה וכל כך הרבה פעמים ראיתי את היום הזה בחלומות השחורים שלי ודמיינתי כמה עצוב זה יהיה, וכמה בכיתי... וכמה הסתרתי את הפחד הזה ממך... כדי שלא תפחד בעצמך. אבל אתה היית כזה גיבור ולא הראית לנו אף פעם שאתה מפחד מלבנון וממארבים, תמיד אמרת שהיתקלות טובה זה חלום של כל חי"רניק - כזו שתהרגו בה מחבלים, ואחר כך בזכותך יהיה כתוב בכל העיתונים: "כח של הנח"ל חיסל מחבלים" וכל כך היית גאה בנח"ל ובעורב...
כל כך אהבתי את השבתות שהיית בא, פתאום הבית כאילו היה מתמלא וממש הרגשנו משפחה גדולה. כל שישי כזה שהיית מגיע ציפינו לסדרה של צפצופים מלמטה כל 5 דקות. כל החברים שלך כל כך שמחו לראות אותך - ואתה לא מאמין כמה הם עצובים היום.
וגם אני כל כך שמחתי לראות אותך - היית כזה שנון וציני, ולא יכולתי שלא לצחוק ממך, היית תמיד כזה עצמאי ובוגר ולפעמים היה נדמה לי שאתה בכלל האח הבכור ואני בעצם הקטנה. היית מסביר לי איך לעמוד על שלי ומי כמוך ידע את זה...
כל כך הייתי גאה שהשגת לך - סליחה - שדיגמת לך, כפפות של שריונרים - כאלה שעמידות בפני אש, אבל הם לא הצליחו להציל אותך! ואיך צבענו אותם בכחול כהה בשבת בערב - הסברת שזה כדי שבמארב הם לא יבלטו... ואז יגלו אותך. וצבעתי וכל הזמן בלב לא האמנתי שאני עושה את זה. שאתה הולך להיות בכזאת סכנה אמיתית...
אבל ידעתי שהפעם כבר לא תחזור. בלילה בלילה בשבת, כשכבר ישנת, נכנסתי לחדר, שלחתי לך נשיקה באוויר ואמרתי בלב: "להתראות חמוד שלי..." ושמתי פתק קטן על הנשק שהיה מונח על הקיטבג הארוז והמאורגן להפליא ל-35 יום רצופים בכפור של הבופור...
וכתבתי לך - "שלא הספקתי לומר שלום כי כבר ישנת, אז רק תשמור על עצמך שם, מיכל".
אבל כל זה לא הספיק, הרגשת הפרידה שקיננה בי, גרמה לי להתקשר אליך באותו בוקר ראשון מהעבודה בשדה התעופה - דקה לפני שיצאת - רק לשמוע אותך אומר לי 'ביי'. ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה, כי זו באמת היתה הפעם האחרונה...
ודאגתי להסתפר לפני שאתה עולה ללבנון - הדעה שלך היתה לי הכי חשובה - ואהבת את זה כל כך שלא היה יותר אכפת לי מה השאר חושבים - אתה, שבדרך כלל אי אפשר לדעת מה אתה חושב, אמרת בהתלהבות שאתה ממש אוהב את זה - וזה הספיק לי.
ואתה זוכר את הברכה שכתבתי לך יום לפני שהתגייסת? כתבתי שם: ש"להיות חייל - זה להיות בנאדם רגיל אבל עם גאווה בלב ובתקווה שכבר ממחר תלך בראש מורם ותביט מידי פעם שמאלה - לראות אם הירוק זית הפך כבר לירוק בהיר..." והוא הפך והייתי כל כך גאה בך...
והוספתי בסוף משפט שאתה לימדת אותי - שגם אם קצת קשה צריך להמשיך הלאה. כי הכל בראש. אבל כשכתבתי את זה, לא התכוונתי להמשיך הלאה בלעדיך.
אבל אל תדאג, איתק'ה-פיתק'ה שלי - אני אהיה חזקה, ואני אעזור גם לאמא ואבא להמשיך הלאה - כי חייבים וגם כי תמיד פחדת שדברים ישתנו רק בגללך...
אז תישן בשקט ילד,
כבר שנה וחצי לא ישנת טוב...
אוהבת - מיכל