ברוכים הבאים!
יט באדר ב, תשפ''ד, 29/03/2024
תפריט נגישות
דלג לתוכן העמוד
עמוד הבית
עבור לתפריט נושאים
עבור לסרגל הניווט
עבור למפת האתר
גלעד לזכרם
לזכר בני רעננה חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה
אודות
דבר ראש העירייה
דבר יו"ר ארגון "יד לבנים" רעננה
חללי מערכות ישראל
נפגעי פעולות איבה
הדלקת נר
מורשת קרב
אנדרטאות
ה"הגנה"
ה"הגנה" ברעננה
הסליקים ברעננה
יחידות ההגנה
לח"י
מחסנים ונשק
יד לבנים
צרו קשר
לדף נופל
אלבום זיכרון
קו"ח מספר "יזכור" בהוצאת משהב"ט
מכתב משר הבטחון
מאמרים מתוך הספר לזכרו
דברים לזכרו
שבעה חודשים בפתח
דברים מאת הפקידה הפלוגתית
דברים מאת ערן רוזנבאום
במלאת תשעה חודשים לנפילתו של רועי / אבא
דברים מפי סגן מפקד היחידה
מדברי נועם - חברו ליחידה
מתוך שיר שכתב אביו - אברהם
לחדר נרות
הדלקת נר
סמ"ר
רועי
דומב
ז''ל
דברים מאת ערן רוזנבאום
רועי,
אני יושב בחדר שלי, עוד מעט חצי שנה משוחרר ואיכשהו אני בטוח שאתה שומע אותי או רואה אותי. פשוט קשה להאמין שאתה איננו יותר לגמרי. הנה בכל זאת פעם היינו ששה חברים שלא נפרדים לרגע, ופתאום אנחנו חמישה. היציאות הן לא אותן היציאות, המחשבות הן לא אותן המחשבות. לך תבין שפתאום לא נראה יותר את הפנים הצוחקות שלך, את שיחות הטלפון הקצרות ביותר בעולם, את עוית הפנים המיוחדת שלך - טוב שיש את אחיך איתי שמזכיר אותך - ואת הגיבנת המפורסמת .
שנה וקצת אחרי שנהרגת. מה נשאר? תמונות, תמונות ותמונות וסיפורים, סיפורים, סיפורים, סיפורים. והלוויה שכל רעננה היתה בה. ואזכרה שכל רעננה היתה בה. ושני משחקים לזכרך, ומופעים לזכרך. פתאום גם לנו יש חלק ביום הזכרון. תמונתך מופיעה בבית "יד לבנים". וההורים שלך הם הורים שכולים.
המון רגעים קשים עברו מאז שנהרגת. ההודעה הקשה מכל על נפילתך, ההודעות הטלפוניות לחיילים בבסיסים הרחוקים. הפגישה עם הוריך ואחיך. לפתע אני מרגיש ממש כמו הבן שלהם. הבכי של אביך, אבי, שתמיד היה הדמות הקשוחה בבית. שלעיתים אפילו פחדנו ממנו. קריאות ה"קדיש" שבכל פעם החרידו אותנו, והתפילות בבוקר ובערב.
אני נזכר בישיבות האין סופיות בביתך, ישיבות בהן, ניסינו ללקט כל פרט הכי קטן מהחיים שלנו איתך. איך ניסינו לשאוב כל מידע אפשרי מהחיילים שהיו איתך במארב. מה קרה בדיוק, איך נהרגת ובאיזו פוזיציה שכבת.
כל ערב הסתיים במין ייאוש נוראי של עוד יום עבר ואתה באמת כבר איננו. אני זוכר איך ישבנו אחרי שכל האורחים הלכו ובכינו ובכינו. ובכינו. אני זוכר, רועי, את היציאה הראשונה שלנו אחרי שנהרגת. היה קשה, קשה מאד, היה מין שקט שכזה, וכולם הסתכלו על כולם. פשוט לא רגילים. מקום אחד היה חסר. חסר מאד.
אני מנסה לחשוב, רועי, מה היה קורה אילו. מה היה קורה אילו היית יוצא חי מההתקלות הזו או רק נפצע. איך היית ממשיך את חייך. עכשיו הרי היית צריך להיות חצי שנה משוחרר. כמה דיברנו על איזה חיים נעשה באזרחות. (אני זוכר את אותו יום שנסענו באוטו שלך, ראינו איזה צעיר וצעקנו לו, עוד שמונה חודש, עוד שמונה חודש, יא צעיר מנייק!).
והרי הצבא כל-כך שינה אותך. אני זוכר שהיינו כולנו המומים שפתאום הלכת עם סנדלים, דבר שהיה איסור מוחלט בחבר'ה שלנו. התחלת לשמוע מוסיקה ארץ-ישראלית ישנה. כל פעם הופתענו מחדש. לפתע פתאום שומעים גם תוכניות על לימודים, ואנחנו פשוט לא מאמינים שמדובר ברועי דומב שכל-כך אהב לשבת על הברזלים ולעשן.
לסיכום רועי, השנה וחודשיים האלה שינו אותנו מאד. לפתע מצאנו את עצמנו מתמודדים עם סיטואציה בלתי ניתנת להבנה. המוות והשכול הם הדברים הקשים ביותר שקיימים.
אנחנו רואים את ההתמודדות של המשפחה שלך. זה קשה, קשה מאד. החיים הם לא אותם חיים. כמה קשה לראות שעולם כמנהגו נוהג. אבל בעצם ככה זה חייב להימשך.
נשארנו עם זכרונות רבים כל-כך. הקבר, משפחתך, הבית שלך, האלבומים הענקיים לזכרך, וכמובן הגעגועים העצומים והמחשבות האין סופיות.
מה שאני יכול להבטיח לך רועי, שתמיד נזכור אותך, תמיד נזכיר אותך בסיפורים, תמיד נחשוב מה היית עושה בסיטואציה זו או אחרת.
והחשוב מכל, הקשר עם משפחתך לא ינתק לעולם !!
ערן רוזנבאום