"בין סמטאות ירושלים העתיקה"
ואשוטטה בין הסמטאות העתיקות של עירנו הקדושה, אותם הרגעים, רגעי קודש הם לי. קשה לי להביע את רחשי לבי באותה עת. נראה לי, כי גם אני לוקח חלק באותה הקדושה הנסוכה בכל, וכסות כבוד תעטפני כלפי עירנו הקדושה רבת-השנים. כמים רבים ישטפו את נפשי, כל ההרגשות, והללו מתלקטות לקריאה אחת ממעמקי הלב החרד: "האח, מה נפלאה את, ירושלים! רבת רזים את כולך ומקסימה, מה רבות תספר כל אבן מאבניך. ואתם, ההרים הנשקפים מעבר לחומה, הוד נהדר העניק לכם הטבע, אך מה היה לכם? דממת מוות הושלכה עליכם! היכן אותם עולי-הרגל אשר עלו בהמונים?..."
אך כאן, בין הסמטאות הצרות, גדול הרעש והשאון.
רבים נוהרים הנה לרגל עסקיהם, אך לא בניך הם אלה,ירושלים.
אהה, ירושלים, רבות דואב לבי עליך, על מקדשך שחרב, על בניך שגלו, ואת כאם שכולה, עלובה, נעזבת.
אך לא לנצח יעזבוך, עוד יבוא יום והיה תהיי לעיר מלאכים כבימי-קדם, ואלה הסמטאות, לא עוד רגלי זרים עליהן תדרוכנה, ואליך, האם השכולה, ישובו בניך, אשר יהיו לתפארת עמים, ואז תהיי אור לגויים. ועל אף הכל, עוד היום רוח-הקודש שפוכה עליך, מה נהדרה הנך שם, בין ההרים יפי הנוף, וגם בתוככי סמטאותיך העתיקות...
הרוח, הצחוק והשלווה נסוכים על רחובותיך החדשים, אשר מהלכים בהם בניך, שדמם נתנו עבורך, והשואפים להרחיבך ולהחזיר עטרתך ליושנה.