ברוכים הבאים!
יח בניסן, תשפ''ד, 26/04/2024
תפריט נגישות
דלג לתוכן העמוד
עמוד הבית
עבור לתפריט נושאים
עבור לסרגל הניווט
עבור למפת האתר
גלעד לזכרם
לזכר בני רעננה חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה
אודות
דבר ראש העירייה
דבר יו"ר ארגון "יד לבנים" רעננה
חללי מערכות ישראל
נפגעי פעולות איבה
הדלקת נר
מורשת קרב
אנדרטאות
ה"הגנה"
ה"הגנה" ברעננה
הסליקים ברעננה
יחידות ההגנה
לח"י
מחסנים ונשק
יד לבנים
צרו קשר
לדף נופל
אלבום זיכרון
חברים מספרים על שמעון
ירושלים בתקופת המאורעות
קרב עיראק אל מנשיה
יד זיכרון לבני מגדיאל שנפלו במערכות ישראל
מכתביו של שמעון
"ראש השנה"
"סגולת ישראל"
"רות"
"בין סמטאות ירושלים העתיקה"
עבודת תלמידים לזכרו
חוברת לזכרו
הדלקת נר
סמל
שמעון
אשכנזי
ז''ל
"רות"
בספר תולדות האומה העברית החולפת לפנינו בסערת מלחמה, יש סיפור קטן, "רות" שמו. פה הורם המסך מעל פני החיים הצנועים של האומה העתיקה ולעינינו מתגלה מומנט אחד של החיים, מומנט שקט בלי רעש ותופים, בלי מלחמות ותוכחות.
הספר "רות" הוא אידיליה מחיי העברים הקדמונים. המסך הורם, ועל הבמה מופיע הכפר בית-לחם יהודה אשר בדרום ירושלים.
אחרי שנות בצורת פקד ה' את עמו. גשמים ירדו בשפע. גשמי נדבות הרוו את הארץ, והגיבו שפע של תבואות. ברכת אלוקים ירדה לעולם. יום אביב בהיר ביהודה, חג קציר שעורים. הכל זורמים לשדות, רבה העבודה. קוצרים את הקמה ומאלמים אלומות. ובערב, הכל זורמים לבית-לחם. בדרכים, במשעולי-כרמים ובנתיבות עקלקלות חוזרים הקוצרים והקוצרות לעיר ההומה מרוב אדם ובהמה.
בשעה זו הגיעה לבית-לחם נעמי עם כלתה משדה מואב. מסביבן נתאספו נשי העיר, ובהתבוננן בעניותן ודלותן, פרצה אנחה מלב כל, באומרן: "הזאת נעמי?" ותען נעמי ותאמר: "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרא, כי המר שדי לי מאוד. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'".
עשר שנים ישבה נעמי בשדה מואב יחד עם בעלה אלימלך ושני בניה, מחלון וכליון, אשר נשאו להן נשים נכריות, שם האחת ערפה ושם השניה - רות. יד הגורל פגעה במשפחה זו. בראשונה מת אלימלך, ואחריו מתו שני הבנים. ותישאר נעמי לבדה. אז נשאה עיניה לעבר מולדתה. זכרה נעמי את ארצה ומולדתה וגעגועים עזים נתעוררו בקרבה. והחליטה לשוב לארצה, בשומעה כי פקד ה' את עמו לתת לו לחם. היא יצאה עם שתי כלותיה. בדרך דיברה נעמי על לב כלותיה, שתשובנה לבית הוריהן. ערפה הסכימה לשוב, היא נשקה לחמותה ובדמעות רחמים נפרדה מעליה. אולם רות לא רצתה להיפרד מעל חמותה הטובה באומרה: "אל תפגעי בי לעוזבך, לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי - אלך, ובאשר תליני - אלין. עמך - עמי, ואלוהיך - אלוהי. באשר תמותי - אמות ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד בינינו".
תיאור אהבה כזה בין שתי נפשות אין למצוא כמעט בספרות העולמית. אהבה זו מפליאה אותנו ביותר, משום שניסיונות מחיי יום-יום מעידים, כי ברוב המקרים, אין שלום בין אשה לחמותה.
ועוד יותר, וכי למה יכלה רות לצפות בעוזבה את עמה ומולדתה? כל זה מוכיח את האהבה הקדושה, הטהורה והמזוככת מאגואיזמוס שפל.
רות הלכה ללקט שיבולים, שנפלו מאחרי הקוצרים, ובוודאי התעוררו אצלה געגועים עזים לכרי-הדשא של מולדתה - שדות המרעה ובית אביה. אולם עזה כמוות אהבתה לזקנה הגלמודה, ובדומיה נשאה את בדידותה ואת יגונה.
ונעמי דאגה לעתידה של רות באומרה לה: "הלא אבקש-לך מנוח, בתי".
הפגישה של רות עם בועז בגורן, בדמי הלילה, שובה את הלב ברוב פשטותה ושופכת אור על היחס הלבבי ופשטות המידות, שהיו שוררים בעם העברי בתקופת השופטים. בספר זה הורם המסך והאור ההיסטורי השפוך על במת החיים של האומה העברית בתקופה העתיקה. קרני-אור של זוהר עליון, טהור וקדוש, שופעות עלינו מתוך הנשמות היקרות של נעמי, רות ובועז.
מבעד לבלויי העוני והדלות מקרין זוהר עליון של אהבה. אלה הן קרני-האור המאירות במחשכי-החיים והמגלות את ההוד הנפשי של ענווי עולם ההולכים בצידי הדרכים של החיים.
הרעיון של ספר "רות" הוא, כי יש גמול למעשים הטובים של צדיקי עולם. עת עמים ומדינות יתמוטטו, רק מעשיהם הטובים יעמדו לעד, שמם יהיה לעולם, וזכרם לא יסוף לדורי-דורות.