דברי אביו
אני חייב תשובה לבני ניצן; אני חייב תשובה ללימור ועופר ילדי; אני חייב תשובה לידידים, חברים, הורים וילדים. אני חייב תשובה לחבריו של ניצן, לאמהות רבות בעם ישראל, שבמצב הקיים עלולים להקלע למצבנו - הוריו השכולים של ניצן.
חייבים אנו למנוע זאת. האם אנו פועלים מתוך רגש ואמונה שהכל נעשה כהלכה ואנו מבינים את שגיאותינו בעבר? ופתאום? מאומה לא קורה. גם ניצניק, בננו, נפל קרבן למחדל שלא השכלנו ללמוד בעוד מועד, כיצד על עם ישראל לקיים את החיים ולחפש דרך איך לחיות יחד, אם מתוך ערכים כפויים של השלטון, שבידו הכח והתבונה, שהחיים הם ערך עליון ומכוח זה ישאב עידוד במעשיו, לקדם את פני הרעה, תוך התעלמות מנוחיות זמנית של הפרט אשר אינו מודע לכלל התמונה. רק שלטון שמאמין בקדושת המטרה יוכל להסביר ולהצדיק את דרך פעולתו ע"י הסברה מלב ללב (לדוגמא שהגענו בענין זה לקצה הדרך ועברנו מזמן את הקו האדום) ולהוכיח לציבור באותות ובמופתים שאנו נקיים מכל מיני שיקולים, אינטרסים שוליים בענין חשוב והכרחי זה. אנו, הוריו של ניצן, יודעים היום היטב שאסוננו הוא תוצאה ישירה של מחדל חברתי שגם הנהג שרצח את בננו אינו האשם העיקרי, גם הוא קרבן לחוסר תשומת-לב. באין הסברה והרתעה, תורמים שאינם עומדים ביחס מתאים למנוע התפרעויות מסוג זה. עונש לדוגמא: לנהג שרצח את ניצן, הוא יכול להיות מינימלי, ובצדק. בדרך בה אנו הלכנו עד היום ויכול להיות כבד כהרתעה, וכדוגמא: לציון תחילת דרך חדשה שתהיה הולמת את המציאות.
לשנוי מסוג זה דרושים משוגעים לדבר ולצערי המציאות אצלנו יצרה רבים. צריך למצוא את הדרך אליהם ולרכוש את אמונם. רק "משוגעים לדבר" יוכלו לפלס את דרכם ללב הציבור בתום לב. רק "משוגעים לדבר", שהדבר נובע אצלם מרגש עצום, תהיה להם מוטיבציה ואינטואיציה לפתור את בעיותינו בתחום רגיש זה. רק הם. השאלה הנשאלת ומרפה ידיהם של רבים בציבורנו: האם ימצא בשלטון הקיים מישהו שלא יחשוש לאבד, כאילו... חלק מסמכויותיו? האם ימצא שלטון עם גדולת נפש, תוך כדי התעלות והתעלמות ממחשבות בירוקרטיה קטנות חסרות ערך מעשי? האם מישהו מוכן לוותר על סמכויות שוליות אלו? האם יש לנו שלטון רגיש ומבין שהמשך ההליכה בדרך בה הלכנו יביא אותנו לאבדון חברתי ע"י השמדה עצמית טהורה, השמדה, לא רק פיזית, אלא עמוקה הרבה יותר, מעוררת מחשבות. לדוגמא: האם בכלל העם היהודי יכול לחיות ביחד? האם העם היהודי כפרט או כעם הוא מזוכיסטי מיסודו שכוס הדמעות שלו צריכה להיות מלאה על גדותיה עד שתשפך ובכל דור של קיום. אם בגלות או בביתו שלו, וזה סוד יחודו? האם חובה על כל אם עבריה להשלים עם מצב זה? אנו, כהורים של ניצן, היו עמדותינו בשיחות עמו על הסבל של העם בכל הדורות, הסברנו לו שפה בארץ הזו אנו נמצאים בזכות זה שלא לקחנו ממישהו דבר שאינו שייך לנו, רק חזרנו הביתה. שכל החובות לקיים זכות זו הן חובות קדושות לאמונה שנגיע למנוחה ולנחלה ולשקט להכנס למשפחת העמים כשווים בין שווים, לאור כל הסבל שעבר עלינו. האמנו בצדקת דברנו בתום לב, וגם ניצן, לא רק שהאמין, אלא אפילו כילד או כנער ירד למקורות כדרכו ובצניעות עשה זאת. רק חברים טובים של ניצן, מיד אחרי האסון, עוררו את תשומת לבנו ליחס העמוק שהיה לניצן לדת וכל המשתמע מכך. ואנו פשוט לא ירדנו אליו ולחצנו לכיוון הצדדים הראליים, וכדי לספק את דרישותינו כהורים - לא ביטל גם צדדים אלה. אך מה שברור לנו היום, שעצם הליכתו כנער לפנימיה הצבאית, היה תהליך מודע והמשך להזדהות, תוך בקורת עצמית, להיות טייס - עם כל הסכנות הכרוכות בכך, לגמור את השרות, ללמוד מדעי הרוח ולחזור לעבוד עם אבא. חששנו והשתדלנו להיות אמיצים, לא לעמוד בדרכו.
והיכן אנו היום? בננו הקטן בן החמש וחצי אינו רוצה להיות גדול, אינו רוצה להיות חייל כמו ניצן (דדי) אחיו שאותו אהב והתגאה בו מאוד. הוא רוצה להשאר תמיד קטן, להיות על ידינו. היום, אין בנו חיוניות, כוח של אמת להעמיד אותו על טעותו, כפי שהיינו בעבר. העבר בשבילנו הוא פראזה בנלית, למרות שאנו איננו בטוחים מה הדרך שישנה לנו לקיים את חיי צאצאינו בעתיד.
אני יודע שרעיונותי הם על גבול הראליות. למי שלא עבר ועובר הרגשת ריקנות בנשמה על היקר ביותר שאיבד - תשלום שלא אני הייתי מופקד עליו וחייב בו. תשלום לא ראלי, לכאורה. היום בהכרח ובכפיה - אין דרך אחרת.