לזכרו
"הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים"
(שמואל ב' א 19)
קשה לעכל את הידיעה, וקשה שבעתיים להבין את משמעותה, כי אבי איננו. כיצד אפשר להסתגל לרעיון, כי לא נוסיף לראות את חיוכו השובב שלעולם לא מש מעל שפתיו. חיוך זה, לוה אותו תמיד - מאז פגשתיו לראשונה בחצר ביה"ס, כש"קבלתי" את כתה ז/2, ועד יום מותו.
קומתו קטנה, אך איתנה. שמחה מלאה תמיד את לבו ולעג לסכנות. היה הראשון למעשי קונדס; וראשוניות זו היתה לו כקו מנחה. טבעי היה, איפה, שהתנדב לצנחנים. ביחידה זו, שכל חייליה מובחרים, מצא לו כר טבעי להתגדר בו, ואפשרות לפרוק את מרצו הרב. ראשון היה לכל משימה קטנה כגדולה; וככל שהיתה מסוכנת יותר - הרי זה משובח.
תמיד היה צריך לעצור בעדו, כי אצה לו הדרך. ובדרך - בשעת מלוי תפקידו - נפל.
גדולה האבדה ואין לה תחליף. אכן צדק המשורר, שאול טשרניחובסקי, באמרו:
ברוך קרבנם בסוד מות, כפר חיינו בהוד,,, ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד.
הזוכרך לעד
מאיר צבארי.