סמל אליהו אלי בסנצ'י ז''ל
דוד אלי
אני יודע שהייתי רק בן שלוש, אני יודע אבל זה יושב אצלי עמוק בראש. בסיפורים, תמונות בראש שרצות אצלי, אני זוכר וזה קרה כל כך מהר. אני זוכר איך כולם יושבים בסלון, אני נמצא שם בפינה מציץ מהלול ואיך לפתע דפיקה בדלת החרישה את חלל החדר והשאירה את משפחתי דוממת לעד. כאשר הדלת נפתחה כבר לא היה צריך להוסיף עוד שום מילה. אני זוכר אותם עומדים שם, אנשי הצבא, ועוד לפני שהם סיימו להודיע שאלי נעדר, כבר ראיתי איך ליבה של המשפחה נשבר.
כבר אז ידעתי ששום דבר כבר לא יהיה כמו קודם.
אני זוכר את סבי ודודי דופקים את ראשם בקיר, את אימי וסבתי פורצות בבכי קורע בקולי קולות מכאב והלב מסרב להאמין, עד שלפתע הגיע השכנה, הוציאה אותי מן הלול ולקחה אותי אליה.
לא פה זה נגמר, כאן זה רק התחיל.
הכאב עדיין נשאר והקרע בפנים רק הולך ונפער. בקשר ללב, אני לא יודע אם הוא רוצה להאמין ובכלל אם מישהו יכול או רוצה להבין. יותר מחודש מאותו ערב הבשורה המרה, אימי מספרת שלא הוצאת מילה ולאחר מכן חזרתי לדבר אך עם גמגום כבד שליווה אותי עד גיל 17. אני יודע שזה בא בעקבות אותו ערב וזה כנראה המחיר שהיה עלי לשלם בתמורה. כיום, כ-20 שנה אחרי, הגמגום כבר עבר אבל הכאב והצער נשארו ואני יודע שהוא תמיד ישאר כחלק מן הזכרונות.
אז אלי היקר שבשמיים, אתה בטח שואל את עצמך "איך זה לחיות עם דוד שנפל במלחמה?"
אצלי זה היה לחיות בעולם של דממה, של רגש תמידי של נקמה שיום אחד אגדל ואהיה חייל היכול לפגוע במי שפגע בך. ידעתי כל ילדותי שאהיה חייל כשאגדל וגם אני אהיה גיבור וגם אני אמות בקרב. זה היה ברור ומובן אך מנגד, מעולם לא הבנתי ולא אבין איך אלוהים לקח דווקא אותך. זה קצת לא הוגן הרי היה לך לב רחב, היית פשוט בן אדם זהב.
עברו השנים, התגייסתי לצבא והתנדבתי להיות ביחידה עילית של צה"ל ובחרתי לי שרות ארוך וקשה במיוחד שתוכל להתגאות בי מלמעלה ולומר לעצמך "הנה תראו את האחיין שלי, תראו כמה הוא מיוחד". כשאני עומד, לבוש במדים, מול הקבר שלך כולי חדור גאווה, אני שוב מתמלא געגועים, כאב וחרדה, היית ילד כמוני, ילד בגילי, בשנות העשרים ומה כבר הספקת לראות ולעשות בחייך? זה פשוט מצמרר ומאוד לא הוגן, החיים נראים לי פשוט לא הגיוניים ואני שואל שוב ושוב את אלוהים, מדוע אתה לוקח לנו את הבנים?
מאז שאני זוכר את ביתי, אני זוכר את התמונה שלך מונחת על השולחן בסלון, תמונה שלך אלי, גם אצל סבא וסבתא יש לך פינה מיוחדת בסלון עם דברי מורשת וכבוד ואני רק נקרע שלא לראות אותך יותר ומודה לאלוהים שיש לי עוד דוד אחד יחיד ומיוחד.
כל מה שנשאר לי זה זכרונות, תמונות וסיפורים של סבתא שתמיד מספרת עליך ופורצת בבכי. סיפורים על איזה ילד היית ואיזה נשמה טובה היית, לך אין מה לעשות, כנראה שנולדת כבר מלאך וכשסיימת כאן את מלאכתך, פשוט חזרת לבית המלאכים שנמצא שם למעלה במרומים, שם אתה שומר עלינו, על המשפחה ועל כולם.
אני יודע שהייתי רק בן שלוש, אני וזה יושב אצלי עמוק בראש, אז תודה לך דוד אלי יקר, תודה לך על הכל.
אופיר אחיינך