סמל אליהו אלי בסנצ'י ז''ל
לזכרו - המשפחה
תמונה נפלאה ניצבת על השולחן בבית ההורים... נרות דולקים ברקע מבטאים את הכל.
כך לפתע נקטעה לך הדרך בלי כל אזהרה ומבלי כל אפשרות לתת הסבר מדוע?
כלום יתכן כך פתאום ליפול בראשית הדרך ואין כח להשיב?
טרם מלאו לך 20 שנים, וכך הספיק לך הזמן להוכיח לכולנו כי יש על מי לסמוך בחברה ואף בצבא.
ראינו בך צעיר מבטיח, בעל רצון רב להצליח ולהתמודד עם בעיות שונות שנקרו בדרכך.
עוד כמה דברים היינו אומרים לך, לו ידענו שלא נתראה עוד.
כולנו נחסר כאן את דמותך המלבבת, אותו האור אשר קרן ממך, אותה כי-הידידות הכנה. בלשונינו אומרים, על בן ואח שהלך כך.
לגבינו אין זה כך, נכון יהיה אם נאמר שנתיתמנו כולנו.
המכה היתה אופיינית לשיריונר: מכה מהירה של אגרוף פלדה, מכה שמוטטה והרסה ודרסה, מכה המשאירה אותך עם סימני שאלה רבים: למה? ואיך? והאם אי אפשר אחרת?
מכה שיוצרת כח שרוצה להתפרץ, לערער, להתנגד, להתווכח.
אבל שוב האגרוף המכה משוריין כולו ובלתי חדיר למחשבותינו הזועקות, ואנחנו, שלפי התאוריות צריכים כבר להיות מחוספסים, פחות רגישים, פשוט הוממנו.
בקושי עמדנו במכה.
היית לנו בן טוב ואח טוב וכנראה גם חייל טוב.
הלכת לסמן דרך לבאים אחריך - וסימנת אותה בדמך.
וכך, נעקרת מתוכנו - אילן צעיר ומלא חיים ואין מילים לבטא את הצער שעטף את ביתנו ואין במה להתנחם.
אתה יודע, היינו רוצים לפגוש פעם את המוות הזה פנים מול פנים, ולשאול אותו רק זאת: "למה זה בחרת דווקא בו? בטוב שבנו?"
המוות הזה כבר שיחק בנו די, עבר לידינו, נגע לא נגע אך הפעם פגע.
הגורל, אומר את שלו, ודורש שנשלים, שנחליף בתוכנו את התמונה הבהירה, מלאת התקווה בעתיד, הצבעונית, העירנית, העליזה ומעודדת - בתמונה קודרת, תמונה מן העבר, תמונה ללא צבעים, ללא תנועה.
איך אפשר להאמין? האם יהיה אפשר אי פעם להתרגל למחשבה שהלכת מאיתנו ושוב לא נראה אותך לעולם?
המשפחה