סיפור חייו של אבנרי
סיפור חייו של אבנרי.
פעם, לפני שנים,
נולדו לסבתא חווה וסבא יענקלה,
שני ילדים.
ראשונה נולדה ילדה וקראנו לה יעל,
ולאחר חמש שנים,
נולד הילד וקראנו לו אבנר.
וכאן אספר, לאוהד ונועה על אבנר.
זאת אינה אגדה, גם לא חלום,
כי אם סיפור אמיתי שנקטע פתאום.
בליל הסדר - חג הפסח שנת תשכ"ח,
שמחה היתה לנו שלא תשכח.
תינוק נולד עדין ורך,
בן לאמא אבא ליעלי אח.
גדלו להם השניים מאוד אוהבים,
יחדיו משחקים גם רבים גם צוחקים,
זה לזו סודות מספרים,
לפעמים כועסים וגם מרביצים, אבל תמיד אחרי הדמעות מתפייסים.
כשהיה אבנר קטנטון, הלך לגנון,
כשגדל והיה בן ארבע וחמש
הלך לגן חובה ומאוד רצה - להיות בן שש.
לכתה א' בבית הספר - את אבנרי ליוותה, אחותו הגדולה. כף היד לשניים - יחדיו לקום בבוקר,
ולשוב בצהריים.
אבנרי מאוד אהב משחקים,
לפרק ולהרכיב חלקים - עם חברים - וגם לבד,
ידע תמיד להיות עסוק -
גם כשלא בא אליו אף אחד.
שיעורים הוא לא כל-כך אהב להכין, אבל, כל דבר רצה להבין, לכל פרט דרש הסבר, ובעצמו לא אהב הרבה לדבר.
הכי בעולם הוא אהב בדיחות
לצחוק לשמוח כמה שיותר
סרטים מצויירים, שחייה, אופניים, להקשיב למוסיקה וגם לצייר.
בכל שנה בליל הסדר
הייתה גם חגיגת יומהולדת לאבנר
ארוחה, הגדה וקושיות,
משפחה וחברים, שמחה רבה ומתנות.
בגר אבנר - מילד לנער,
גבה קומה ורחב כתפיים,
לראשו תלתלים חומים.
אוזניו המקשיבות היו קצת גדולות,
וכשני חלונות נפתחו עיניים חומות, ידעו העיניים להביע הכל,
לאהוב, לכעוס, לחייך, להבין - ולשאול.
הן ידעו גם לשתוק והכל להסביר
כשרצה רק לחשוב - וסודו להסתיר.
ארוכות הידיים גם האצבעות,
ארוכות הרגליים וגם הכפות,
על כן היו לו נעליים גדולות.
מאוד הוא אהב בגדים יפים, מול הראי בדק שהכל יתאים, לסדר את החדר מאוד לא רצה,
עם אמא, תמיד היתה מריבה,
קרה לפעמים שפשוט לא מצא -
הנעל, הגרב ואפילו חולצה -
כי בחדר היה כזה בלגן
ששאלנו אותו איך בלילה ישן?
רק לפעמים כשבא חבר,
בשקט את החדר מהר סידר,
מאוד אהב חברים לארח
וגם אצלם להיות אורח.
חלפו השנים - אבנר גדל,
בתיכון למד אלקטרוניקה וחשמל,
היה לו מאוד חשוב להצליח,
לסיים לימודיו ולהיות חייל.
במדי הצבא היה מאוד גאה,
אך פתאום התברר - שאבנר מאוד חולה,
חום גבוה כמה ימים,
וצריך היה לשכב בבית - החולים.
בדקו אותו רופאים רבים,
ולא ידעו איזה תרופה תתאים.
השתדלו כולם מאוד לעזור,
ואבנר כבר רצה הביתה לחזור,
היה לו כל כך קשה לדבר,
אך על חוש ההומור לא וויתר,
התעניין במיכשור שהיה מסביב,
לא התלונן גם כשהכאיב.
החיוך לא מש מפניו,
הכאב והצער רק ניבטו מעיניו.
גופו היה מאוד חולה,
הרופאים הסבירו שהלב עובד קשה,
גם הריאות עשו מאמץ,
כולם התפללו שיבריא, בטיפול נמרץ.
בבית החולים אהבו אותו - אבל לא הצליחו למנוע את מותו,
וביום רביעי - י' באדר תשמ"ז (11/3/1987)
ארבעה ימים לפני פורים - בוכים ועצובים,
הבאנו את אבנר למנוחת עולמים.
בכל שנה ביום מותו - זוכרים אנו ומזכירים אותו,
בחור צעיר בן 19 שנים - שחייו היו יפים ומלאים,
נקטעו כך פתאום,
נותרנו כולנו עצובים ואוהבים,
שוב ושוב - מסתכלים בתמונות,
עיניו הגדולות אלינו ניבטות,
אלה העיניים שיודעות ללטף, לאהוב, להקשיב,
להיות ביחד - להיות אבנר - מבלי לדבר.
בליל הסדר בכל שנה
יום ההולדת של אבנר
זוכרים אנו את החגיגה
שלא נוכל לחוג יותר.
מכבידים עד מאוד הגעגועים והכאב
מקשים עלינו לשולחן משפחה להסב.
קרניות עיניו נתרמו עם מותו
לשני חולים צעירים
שמאותו יום רואים עולם ומלואו.
אבנר נקבר בבית הקברות הצבאי ברעננה.
לזיכרון ומזכרת מסבתא חווה.