מדברי הקרובים לו
קרובים מספרים על יצחק פישר:
יצחק היה בן נאמן להוריו ובעל מסור למשפחתו. הוא היה חבר טוב המוכן תמיד לעזור ולהטיב. היה איש מאמין ובעל בטחון באלוקים, מרבה לעיין בספרי ההגות של ר' נחמן מבראסלב.
יצחק אהב את הנוף והיה מציירו לעיתים. אהב מוסיקה ושירה, תמיד שמח, מעודד אחרים ומעולם לא מש החיוך מעל שפתיו. מעל לכל כבש לב כל מכריו ביושרו הפנימי, בהתנהגותו בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
ביומו הראשון בטירונות לבש מדי צבא שקיבל זה עתה וכדרכו של בן ישיבה בנוסח פוניבז', שלף את קצות ציציותיו מתחת לשולי חולצתו והשאיר אותן בגלוי בחוץ. כך המשיך כל אותם ימים ששרת בצבא. לא השתמט משום חובה. אדרבה, הוא שש לכל קושי. בימים שלאחר שרותו בצה"ל, דבק יצחק במצוות עד מאוד. היה נוהג לטבול טבילה של שחרית לפני התפילה ובערבים היה עורך "תיקון חצות", יושב על הריצפה ומתפלל בדבקות. היה חביב על חבריו, בעיקר על שאינם דתיים. הללו כיבדוהו והשתדלו שייארח להם לחברה.
חבריו ליחידה ולגרעין מספרים:
שתי מידות הצליח יצחק לקנות לעצמו: אמונה ובטחון. בגללן הערכנו ואהבנו אותו. הוא לא היה גיבור במובן החיצוני של המילה, בל בכל מקום בו היה צריך להיות, שם היה. בשעת מילוי תפקידו לא ויתר לשום איש, לא לעצמו ולא לזולתו. במארבים ארוכים הוא היחיד שלא נרדם. בריצות באימונים - רץ עד הסוף. בתפילת שחרית - גם בידעו שלא תישאר לו ארוחת בוקר, לא קיצר. שעות ספורות לפני יציאה לקרב, ניסה להגדיר לעצמו את תפקידנו ברגעים אלה. הוא הזכיר לנו את אימרתו של רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא לטב רעביד..."
בנח"ל ובמילואים בלט בהתנהגותו המכובדת ובאישיותו הקורנת. הוא רחק מן המחלוקת וסלד מוויכוחים שאינם מביאים לידי מעשה. היה מצניע לכת. כאשר חבריו לפלוגה היו מתכנסים לבילוי שלא היה לפי רוחו, היה חומק בחשאי, שלא לעורר תשומת לב וכדי להצניע את עובדת היותו שונה מאחרים. היה מקפיד בקיום המצוות ומחמיר עם עצמו בדברים קלים כבחמורים. מעולם לא התאונן ולא ביקש זכויות או הקלות כלשהן. הופעתו השקטה נסכה בטחון ואמונה גם במקרים מרגשים. הוא זכה להערכה כללית. חבריו, דתיים כחילוניים, ידעו כי במחיצתו יש להתנהג בצורה מכובדת.
נוכחותו מנעה ניבול פה והלצות גסות. עם זאת מעולם לא התיר לעצמו להעיר למאן דהוא על התנהגות שאינה הולמת.