כותבים על ערן
אביגדור קליין - אל"מ מח"ט 401 (מתוך דברי ההספד).
"כל כך מדויק וברור הייתה בשיחותינו. באופן כל כך החלטי תיארת בפני את תוכניותך עד שחשבתי שדבק בך מתום. ולא הוא.
איזו עוצמה אדירה הקרנת באופן תפקודך, איזו מנהיגות ייחודית ושליטה הפגנת, לוחמיך ועמיתך המפקדים יודעים שקורצת מחומר ורוח משובחים עד כדי הגעה לקונצנזוס בצורך להעמידך כקצין מצטיין בגדוד "עשת".
ביום חמישי האחרון, באופן שכביכול נראה חריג משום הזמן הקצר יחסית ששרתת ביחידתנו, אך ללא ספק בשל ייחודך... הענקתי לך את התואר - הקצין מצטיין.
כל כך ראיתי בך מפקד מעולה וראוי לשמש בשליחות הפיקוד והחינוך ביחידתי וכל כך לא טעינו משום שההוכחה לכך באה כל כך מהר בעצם טיב עשייתך בשטח - מצטיין בהשיגך.תכננו שבדצמבר הקרוב תשתלם כמ"פ בקורס מפי"ם ותשתלב במערך הפיקודי ביחידה.... לא עוד.
נחום צפדיה - סא"ל מג"ד חט' 9 (מתוך דברים שכתב למשפחה).
שמו של ערן עוד הלך לפניו לפני הגעתו לגדוד בחטיבה 460. אך רק לאחר שהגיע ונקלט בגדוד הבנו כי ערן מגלם באישיותו את דמות הקצין כפי שמלמדים. מיומו הראשון בגדוד היה ערן קצין מוביל, מורה ומדריך קצינים ומפקדים צעירים. ערן חד וברור בדרישותיו, היווה סמן ימני בכל פעולות הפלוגה בשגרה, בתרגילים ובעת פעילות מבצעית בלבנון. ערן היה קצין "מקצוען" במלוא מובן המילה. שלט בצורה מעוררת השתאות בצדדים טכניים ובטכניקות הפעלת המחלקה והיה דמות נערצת על החיילים בפלוגה.
ערן, קצין שכל מפקד מייחל לו נהרג בעת מילוי משימתו בהגנה על יישובי הצפון, מפקד פלוגה כפי שכולם קיוו כבר לא יהיה.
יואב זיו - חניך/ובצוות קמ"ט (מתוך דברים שכתב למשפחה).
את ערן פגשתי לראשונה בתחילת הקמ"ט שלי. שמחתי שאני בצוות של קצין, מפני שקצינים יודעים יותר. ולא ידעתי עד כמה שפר מזלי על שנפלתי על צוותו של ערן.
כבר בשיחת הפתיחה הבנתי שעומד לפני אדם מיוחד - בדיוקו, ביכולת הניסוח שלו, במשפטיו, לדוגמא:
בקמ"ט אין כסף, ואין זמן בגלל שאין כסף.
עתודה באה להרחיב את הסדקים ולא לסתום את הפרצות.
לא צריך לקפוץ מעל הפופיק.
ערן היה בשבילי קרש הצלה וקפיצה בקמ"ט. הוא ידע לדבר אלי לקרוא אותי כספר פתוח.
מבחינה מקצועית לא היה כמוהו, היתה לנו הרגשה שלא משנה מה הבעיה בטנק - הוא ידע לפתור אותה. מעיין הרגשה עם מפקד כזה אפשר לצאת לקרב. לא היה לנו ספק שכל מה שהוא עושה נכון.
אני זוכר שמסלול המחלקה הראשון, (בשבוע המחלקה, בו מ"מ מתפקד כמ"מ והסמלים הם חניכים "בגינון" הגנני"ם). לא הלך לו כל כך טוב. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי שמשהו יכול ללכת לערן לא מושלם. זה היה כמעט בלתי נתפס. ומאכזב.
כמובן, שמהמסלול השני והלאה, היו המסלולים של ערן לשם דבר. פשוט אחד יפה וטוב מקודמו. האיש פשוט נולד לטנקים ועשה בהם ככל העולה על רוחו.
ערן היה טיפוס של "טיפ טופ", תמיד הופיע מסופר, מגולח, מגוהץ, מצוחצח, נקי, זקוף ומחייך. הדבר היחיד שלא היה "כמו שצריך" היה הכובע, שהיה מונח הצידה וזה כל כך בלט אצלו, דווקא מכיוון שכל השאר היה מושלם. אני זוכר שהיינו בשכם, לבש לו את השכפ"צ הכי חדש והכי יפה בפלוגה, מסופר בתספורת "מארינס", מחייך הלך לפנינו בסיור כמו נסיך. נראה בעליל שערן ידע להעריך את עצמו וידע להפיק מעצמו את המירב. אין לי ספק מניסיוני כמפקד, שיחס כזה והקפדה עצמית על קלה כחמורה, החל בלבוש וכלה בהוראות העבודה, הטיפולים, האימונים, נבע בראש ובראשונה מהכבוד שרכש כלפי חניכיו, הוא רצה שנראה בו דמות מעוררת הערצה. וראינו.
סג"מ בארי אשד - קמ"ן גדוד 9. (מתוך דברים שכתב למשפחה).
הייתי גאה להיות במחלקה שלו. גאה להיות בחברתו, גאה שהכרתי אותו. לא חבר ממש. כאמור אפילו תקופה של עוינות קלה. למרות הכל ידעתי והערכתי את האיש. אם יש דבר שמפריע לי באזכרות למניהן, זה התיאורים כמה הנופלים הם טובים. תדעו לכם שאני מדבר באופן אובייקטיבי לחלוטין. האדם הזה היה משכמו ומעלה, בכנות.
שרה פיש, מחנכת כיתות יא', יב'. (מתוך דברים שנשאה לזכרו)
יש לי אוסף שברי זכרונות...
הערצה אדירה לפיסיקה.
קרא פיסיקה בהפסקות. זה גיל שעושים לא מעט למען החזות אצלו זה היה נראה אהבה אמיתית.
שרה, תקראי קצת, איזה עולם... אופטיקה, חשמל...
נזכרתי שקרא לי בשיעור, צעק - שרה אולי תחליטי?
כשניסיתי שוב ושוב להראות את ביאליק שלי. זה שמשדר שבע פרשנויות סותרות בו זמנית.
היה לי לגמרי ברור שהמדים תפורים עליו, על הפרצוף החצי מחייך חצי רציני, כאלה שיש בהם רבע יהירות, קורטוב של "אני יודע מי אני ומה אני יכול". ושמינית שבשמינית חשש ודאגה.
וקלות הרגלים בטיול. הם סחבו אותי שניהם ארז וערן. כמה הייתי גאה ומאושרת בהם. היו מוכנים להגרר עימי עם הזקנה. וכשנרטבתי מתחת למפל, פשט ערן את החולצה ונתן לי, שלא אעמוד שם רטובה בפני כולם.
אני אוהבת אותך ילד.
עוברת דרך חדר הזיכרון בביה"ס.
בחדר בנורא ההוא יש לי זיכרונות אחרים. אתה בחולצת תלבושת ובמכנסיים קצרים...
ארז זיתוני - חבר מהתיכון ושותף לטיולים (מתוך דברים שנשא לזכרו).
אביב עכשיו. עונת הטיולים. הגליל כולו ירוק וגם מהנגב מגיעים דיווחים על פריחות מהממות.
ספון בביתי בין ספרי הלימוד אני נזכר באותו מסע שהלכנו יחד.
התכנון שלב כמובן. חוף לחוף, מאכזיב לכנרת, הדרך ארוכה ולא קלה אך הנוף יפיפה. וחשוב מכל- האתגר עצום. כבר בתחילת התיכון הבחנתי בצורך שלך באתגרים. ללמוד את תורת היחסיים של איינשטין בזמן שרב בני תמותה בגילך בקושי מסוגלים להגדיר מהי פיסיקה.
התרמילים היו כבדים משציפינו הימים חמים באופן מפתיע והדרך אכן לא קלה. אך הנוף המדהים משכיח את כל הקשיים. בצילו של כליל החורש עוטה ורוד עם רגליים כואבות ובקבוקי מים משיבי נפש השלווה משתלטת על כל המחשבות. את השלווה הזו שאפפה אותך אהבתי תמיד. גם כשבפנים מתחוללות סערות, כלפי חוץ הפגנת שקט ורוגע מעודד. כל כך בטוח ונוסך בטחון. סוחף אחריך אל עין הסערה.
דליה נוימן - חברה מהתיכון ו"מהצופים" (מתוך כתבה שהתפרסמה בעיתון).
תמיד כותבים את זה על גיבורים שנופלים, אבל אתה היית באמת כזה: מצחיק, חכם, יפה, עם אגו לא צנוע - אבל זה הרי מתאים למי שהחיים חייכו אליו, למי שהיה תמיד במרכזו של כל אירוע.
המילים נראות חיוורות. פתאום נדמה לי, שאיני משאירה כל סימן על השורות הכחולות שמשורטטות על הנייר. כי איך אפשר לתאר את חוש ההומור שלך, ההערות הציניות, החברות הנפלאה, ומעל לכל - שמחת החיים. החיוניות מכל נקבובית בעורך. ידעת לצחוק. היית מתגלגל מצחוק אמיתי, צעיר, סוחף, עכשיו אף אחד לא צוחק.
איך אעלה על הכתב את הרגשת האבל שלנו, החבורה המגובשת שהתחילה את הדרך המשותפת לפני עשר שנים, יצאה יחד לטיולים, הדריכה, ואף פעם לא ויתרה על עוד שיחה משותפת בהפסקה. התיכון זה אתה ערן. החיים זה אתה. מה נעשה עכשיו
חנה שוהם - אמו של ערן ז"ל (קטע מתוך דברים שנשאה בכנס סיכום מסע לפולין: "עדים במדים" קורס מגדי"ם מ"פים - 2007):
צעדנו יחד, אתם ואנחנו המשפחות השכולות - בין איי החרבות, שנותרו מיהדות מפוארת ומדרכי השמדתה.
מגע של חסד נרקם שם בנינו בתוך ההריסות, נוכח הזוועות,
היינו עטופים בכם כמו - בטלית, כמו בדגל ישראל.
חזרתי הביתה ממלמלת את הערך - מדינה.
אלוהים לו רק הייתה להם מדינה, לו היה להם צבא.
אני זוכרת, כבר החל יורד ערב, עמדנו בקור באושוויץ - ברקנאו, עטופים היטב במעילים ורעדנו. על פני שטח מישורי שמשתרע עד אין סוף, פזורים שרידיו של מפעל תעשייתי - להשמדה אנושית המונית.
וסביב סביב, מלוא העין - מלבין השלג ושותק...
ניסיתי לדמיין את היחיד. בן אדם אחד, מקרי. אולי את סבא שלי:"למי היה איכפת אם היו דופקים בך כדור? שכבת שם, בלי יכולת לזוז, ואלף קילומטר סביבך אין מִשהו שיכול לעזור לך, מִשהו שיעצור את המציאות". (ציטוט מהספר- "שואה שלנו").
אני מבינה למה הדור הזה היה ציוני כל כך. כי הם הבינו שם, את מה שלנו אולי כבר קשה."מה זה להיות בלי מדינה משלהם. בלי עצמאות. בלי שמישהו עם רובה נמצא גם בצד שלך...".
מפקדים יקרים, מי כמונו המשפחות השכולות יודע, שהכורח להגן על המדינה ואזרחיה, עומד לעיתים בסתירה מול ההכרח הראשון במעלה, של הגנה על חיי הלוחמים.
אלו נדבכים קוטביים של מצוי עצמי, דבקות במטרה, דוגמא אישית, מקצועיות, יוזמה - ולהט ואהבת האדם והארץ כל התכונות הללו יחד הן - ציונות.
ציונות - מושג ארכאי, באווירה שקיימת היום בחברה. אתם במודע או לא, ממילא כבר מקיימים אותה. מעצם הבחירה הייחודית - להמשיך דרככם כמפקדים בצבא. מעצם הבחירה של אנשי המילואים, להשקיע מזמנכם ומניסיונכם ולהכשיר עצמכם, כמובילים בראש - בשעת מבחן. נגליתם לנו כקבוצה ערכית, שבחרה לתרום לחברה ולא לחשוב רק על ההישג הפרטי, כמקובל.
בפגישתנו היום מתקבצים יחד:-
ברקע השואה - ומנגד הנופלים, ואתם בתווך, מופקדים על הגנתה של מדינת-ישראל.
אנו מודים לכם מקרב לב - ומחבקים את כולכם.