רשימות לזכרו
... דוד איננו...
צנוע היה, נחבא אל הכלים ולא ניכר בחברתנו. לא גילה לנו את המתרחש בחביוני נפשו והסתיר מעמנו את עברו. לא אמר כי יצא, ומשום שראה בזאת את חובתו לאומה ולמצפונו הוא. ידע כי יכול להשאר, ולא מעט העתירה אמו תחינות ובקשות - אך הוא באחת: "חברי נמצאים בהכשרה ואני לא אלך?"
ויצא.
פגשהו נופה של חולתא, השוכנת לחוף אגם החולה. קטן האגם, שקט ושלו, רוגע ומלכך בשלווה את הסוף הגדל לחופיו. אך בארץ ובגליל לא שרר שקט. היה זה אחר ה-29 בנובמבר, ולגליל, זה מחוז הקדומים, ערש הגבורה בישראל, חזר שאון המלחמה, סער הקרבות ונחלי הדם. מוקשים, יריות, רימונים, גיחות והתנפלויות, הרס גשרים וקרבנות.
לא זמן רב ארכה האידילה של חברי ההכשרה והנמצאים בחולתא הוכנסו לפלמ"ח. קרבות לא עבר דוד, מחמת היותו טירון, ורק עסק באימונים, כחבריו האחרים. אך עם עבור הגדוד לסרפנד ולחזית המרכז נטל חלק בקרב על לטרון. בפעולה נגד אלטלנה ובמשלטי שער הגיא.
שבועיים שכנה כתתו במשלט קיצוני של שער הגיא הצופה לנוכח לטרון ודיר איוב, ומדי יום ביומו, במשך ארבע וחצי שעות התצפית, היה דוד יושב ומסתכל באותו משלט ארור, שלא הצלחנוהו לכבוש בליל עברה וזעם, חורק שן ודומם...
שיירות לירושלים, ביום ובלילה, פגישות עם לגיונרים, ירידה לבאר של תחנת הפיקוח ב"באב אל ואד" נופה של השפלה, על חולות הים, המושבות העבריות וקו לבן המסתמן באופק, בכחול הים בתל אביב; והכל נבלע ברשרוש עלי עץ החרוב הזקן הנושרים על הקרקע. אח - זה היה הווי, זו היתה הפוגה, אלה היו חיים.
ודוד כה התאהב במשלט, כה חבבו.
"הננו נמצאים במחנה נופש" כתב הביתה, ולא ידע כי נופש זה בא לפני הסער הגדול...
ב-9 ביולי, עם גמר ההפוגה הראשונה, הוסעה פלוגתנו לכפר שליד גזר. יומים שהינו שם, עד הסגר המלכודת על לוד-רמלה, ובליל ה-11 ביולי יצאנו, אוכל לא אכלנו כמעט, כל הלילה נטלטלנו, נים ולא נים (לפני זאת היינו בשמירה), ובהגיענו לכפר, כמעט ולא הספקנו לנוח; הודיעונו שפלוגתנו תהיה הפורצת ללוד. ירדנו לשדה פתוח. מכוסה פה ושם בדורה ותירס. שש שעות נלחמנו, בקרב כבד עם ערביי העיר עד שהתנגדות הערבים נשברה עם בוא הטור המשורין.
זוכר אני את דוד בחושת הזיתים שלפני העיר בהריקו מלאי כדורים אחדים מאשפתו, שחגרה את מתניו, למקלען שלו (שכל תחמושתו נגמרה) ובחייכו על אף ליאותו ועייפותו, שבצבצה בכל שריר בפניו.
העיר נכנעה, ולעת ערב נחנו בעיריה. בלילה העמדנו משמרות ולמחרת יצאנו לפטרול סיור. דוד היה בינינו והלך ככולם, שמח וטוב לב. ממולנו ניצבו שני משוריני הלגיון, שלא ידענו אם לנו הם או לצרינו. לפתע פתחו עלינו באש. חלק מהפלוגה ודוד בתוכם, קפץ לחפירה שבשוק העירוני. המשורין התקדם אליהם והטיל רימונים פנימה.
רימון ראשון התנפץ בסמוך לתל - החזה. שני קרוב יותר ושלישי התגלגל פנימה. אחד תפסו עודו עשן כדי להטילו החוצה - ונקטעה ידו בהתפוצצות. רמון נוסף: רעם אדיר, עשן, אבק מחניק וריח מסריח התאבכו בחפירה הצרה. דוד נפצע. צלפים ערבים כיסו את המקום באש. פגזי פיאט נורו על המשוין - אך הלה לא נפגע כל עיקר. המצב הלך הלוך ורע - ונתקבלה פקודת נסיגה.
דוד ועוד אחד נותרו בחפירה, בשטח ההפקר שבין שני המחנות הלוחמים. הערבים הסירו את שעונו, הוא גווע בינתים, ואת נעליו. כל הזמן נסינו להתקדם אליו ולא יכולנו להגיע, מחמת התנגדות הערבים. רק עם נסיגת המשורינים, כששך שאונו של הקרב והמרד ואש הצלפים פסקה, נאספו הגוויות והובאו לקבורה בנחלת יצחק.
שקט ושלו, בל נשמע קולו כך היה וכך איננו בהסתלקו מאתנו, אולם הוא חי בזכרוננו, ולא נשכחנו.
ח.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח