איתי אהוב שלי, ילד שלי / אמא
היית כמעט בן 20 כשנפרדנו לעד, בלילה פברואר קר בתאונת מסוק איומה, ומאז נפשי אינה יודעת מנוח. המילים שאינן נאמרות והדמעות שאינן זולגות מלוות את ימי וחיי.
איתי שלי, לעיתים אני תוהה, איזה גבר היית היום? האם היית נשוי? אב? או סתם מאוהב? מה היית עושה עם חייך? המון שאלות ללא תשובות. מה היית אומר על היציאה מלבנון? אולמרט ראש ממשלה ופרץ (ההוא עם השפם) שר הבטחון, היית מאמין? והיית מאמין שפלאפונים הפכו לטלוויזיות ומיני מחשבים קטנים? דור שני ודור שלישי ומי יודע מה הלאה, אתה כבר לא תדע. אתה גם לעולם לא תשלח אס.אמ.אס. ולא תקבל...
העולם ממשיך ואתה לא יודע. אתה כאן - ללא הווה וללא עתיד, רק עם עבר - שכל זיכרון ממנו שמור בליבי.
לא הספקת להתלבט מה ללמוד, לא ראית את העולם שכל-כך סיקרן אותך, לא עשית עוד המון דברים שרצית... לא סיימת לגדול...
לא פעם אבא ואני רואים זוגות מאוהבים בכיכרות מרכזיים בעולם וחושבים לעצמנו זה יכולת להיות אתה. וכך בתוך בליל המחשבות, התהיות והרגשות - העברנו את שנות העשרים שלך... בלעדייך. והיום, חודש פברואר 2007 התאספנו כאן לזכור את שנת העשור ללכתך. אתה כמעט בן שלושים!!! בני הצעיר. בני הצעיר לנצח.
במאי הקרוב נציין את יום הולדתך בטיול בארץ, מסורת שהנהגנו לזכרך בשנים האחרונות ובה לוקחת חלק המשפחה המורחבת. אני מקווה שנלך ונגדיל את המעגל, בכדי להנחיל את זכרך לדור הצעיר. אותם הילדים שלא הכרת אך הם מכירים אותך, מתמונות וסיפורים. ואתה הבן-דוד הגיבור שלהם.
וכך ילדי שלי העולם יילך קדימה בלעדיך. ואנחנו נמשיך לשחות בזרם. ומי ייתן ויהיה לנו הכוח להמשיך.
אני נפרדת ממך ילד שלי אהוב, בני הצעיר לנצח.
באהבה
אמא