מדברי חברו יגאל
מספר חברו יגאל:
הגענו לגדוד חמישים, נח"ל מוצנח. אם הטירונות היתה קשה, זאת היתה קשה שבעתיים. מסעות קשים וארוכים, ימים ארוכים של אימונים, ימים בתעלה עד אין סוף - וליאו ואני תמיד יחד.
עדיין אני זוכר כל אחת מהצניחות שלנו. במטוס אתה יושב לצדי, אתה עומד לפני, אני בודק את המצנח שלך, אתה את שלי, אתה מתקרב לדלת, אני אחריך; אתה קופץ החוצה ואני תמיד אחריך. כל זה ועוד רבות סבלת בלי להוציא הגה. עזרנו איש לרעהו. אתה היית עבורי האח הגדול, אשר בחיים לא היה לי, היית לי ידיד.
ששת החודשים עברו. סיימנו. חזרנו ביחד הביתה, למגידו. עברה מאז שנה. התחתנת ובחרת בי כעד. התגאיתי בכך, כי היית ידידי.
ואז אתה וג'ורג' הלכתם לתעלה, אני נשארתי בבית, כדי ללכת מאוחר יותר. ליאו, זו היתה הפעם הראשונה מאז התגייסנו, שלא הלכנו יחד. עברו חודשים. חזרת לחופשה. נזכר אני שישבנו שנינו לבדנו בחדר ואמרת לי: "יגאל, אני לא רוצה להיות לבד, לא יודע, אבל אני חש שמשהו לא כשורה. הדברים לא יעלו יפה. הייתי רוצה להיות אתך." ואמרתי לך: "ליאו, אתה לא לבד, ג'ורג' אתך ואין מה לחשוש מפני משהו רע. אתם ביחד." "ענית לי: "משהו רע יקרה לנו, לג'ורג' ולי."
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. באה המלחמה. גייסו אותי עם כל חברינו בגדוד, ואתה לא היית ביניהם.
המלחמה הסתיימה והתחלנו לחזור הביתה. רוני, אברהם, ג'ורג'. ואתה? אתה לא, ליאו, למה? למה לא חזרתי לראות אותך ביניהם? למה לא הייתי לידך אותו יום, כתמיד, כדי להושיט לך את ידי, כמו שאתה עשית עשרות פעמים? למה לא הייתי לצידך כדי להגיד לך שלום בדרכך האחרונה?
ליאו, בעל הפנים העליזות, עיניים מבריקות ומלאות חיים, נפל בקרב.
ליאו, חייל אמיץ איש שלום - ידידך, עמיתך לנשק, אחיך אומר לך את השלום האחרון...